מאת גדעון ברוידא
לאחרונה הואשם, הועמד למשפט, הורשע ונגזר דינו של אזרח ידוע בשל כמה אישומים של הטרדה מינית. אזרח זה לא בילה ולו גם יום אחד בכלא. לאחרונה לקח אבא צעיר את ילדו החולה בן הארבע-ומשהו למרפאה במקום לבית-הספר, מכיוון שסבר שסמכותו ההורית מתירה לו להגיש לבנו טיפול רפואי, הואשם בהפרת צו בית-משפט שהורה לו ביובש להחזיר את הילד לגן הילדים, והובל מיד, באורח משפיל וללא כל שאלות, למעצר בתחנת המשטרה.

מה קורה כאן?

בחור ישראלי מן השורה, שמקים משפחה והופך לאבא, איננו מודע לכך, שהוא מתקרב והולך תוך כדי כך אל פתיחתו של תיק פלילי נגדו, ואולי גם למסכת משפטית דביקה, ולשורה של פקודות מעצר. לתומו הוא חושב שהמשפחה היא תחומו הפרטי, אך אינו יודע שמוסדות לא מעטים של המדינה אורבים לפתח ביתו, והוא חשוף להם מעבר לדמיונו הפרוע ביותר, וללא כל הגנות.

אף אחד לא מספר את האמת הזאת לבחורים צעירים, הניגשים בלהט מבורך ומובן-מאליו להקמתה של משפחה, ואף אחד לא מכין אותם לעובדות החיים של משפחה הנקלעת למשבר. כחמישים אחוזים מהנשואים נכשלים, כשבמרביתם כבר נולדו ילדים. הרבה מערכות נישואים אחרות אמנם אינן מסתיימות, אך מתנהלות מתוך ניהול מלחמות קשות בין ההורים, כאשר הילדים מצויים בקו-האש ולעתים קרובות מנוצלים כחיילים במלחמה הבין-הורית.

במלחמה כמו במלחמה: אלפי תיקים פליליים נפתחים מדי-שנה נגד אבות, וברוב המוחלט של המקרים נסגרים תיקים אלה, או 'מתים מוות קליני' בשקט אחרי זמן-מה. מאות אבות נעצרים מדי שנה על סמך האשמות-שווא של בנות-זוג לוחמניות. נשים אלה לא מועמדות לדין על הוצאת דיבה או על הטרדתה של המשטרה ובזבוז זמנו של בית-המשפט, או על ניסיון בוטה למעשה הונאה שנזק רב בצדו הן לאבא והן לילדים.

הניכוס האוטומטי של הילדים על ידי האשה במקרה של סכסוך בין שני ההורים הוא תופעה מקובלת, אפילו בעיני מרבית האבות. התפיסה הבסיסית השלטת עדיין בחוגים רחבים, כולל גברים, היא שאבא איננו באמת הורה חשוב, ושעדיף שיהיה הורה עיקרי אחד, ואם יש לבחור בין אמא לאבא, הדעת נותנת שהאמא היא במעמד עדיף מתוקף הביולוגיה. כל מוסדות המדינה, וכן ארגונים לא-ממשלתיים אין-ספור, מתגייסים לעזרתה של האשה, ללא שאלה וללא תשלום. כך, במקרים רבים, האבא נדחק לשולי ההורות. אבות רבים מאבדים קשר עם ילדיהם רק בשל איומים על הגשת תלונות למשטרה, ומעדיפים שלא להסתבך, מאחר והם יודעים, שידם תהיה תמיד על התחתונה במלחמות האלה, ומכיוון שאין בנמצא ארגונים שיסייעו להם. קל יותר להרחיק את האבא, והבעיה מוצאת את פתרונה. הקורבנות המיידיים של המלחמות האלה הם תמיד הילדים. להם לא מתמנה עורך-דין המגן על המשך מימוש זכויותיהם ועל הגנה עליהם, כילדים במצב של סיכון.

התופעות האלה מעוררות תסכול וזעם אצל אבות, בעיקר משום שהן מעודדות ומסייעות לניתוקו של האב מילדיו, ובכך פוגעות לא רק באיכות חייו אלא לעתים קרובות בנפשו באורח אנוש עד כדי התאבדות, אבדן יכולת תפקוד, או אבדן שפיות הדעת. היחידים ש"עומדים לצדם" בעת צרה הם עורכי-דין, המוצאים את פרנסתם מצרותיהם של האבות האלה, אף על פי שהחוק כפי שהוא היום עוזר להם מעט מאד לסייע ללקוחותיהם.

חייבת האמת להיאמר: במצב עגום זה אי אפשר לכוון אצבע מאשימה לעבר רשויות הסעד, המשפט, המשטרה, או כל גורם אחר, ללא חשבון נפש רציני ונוקב של הגברים בישראל. ככלל, מקצים הגברים בישראל את האחריות לילדים לנשים. ברמה ההצהרתית יש נכונות לקחת חלק בהורות, אבל למעשה עניינים אחרים הקשורים במשימותיו של האב בזירה הקיומית המיידית מפחיתים את החלק הזה למינימום. על כן בחשבם על השאלה, היכן מונחת טובתו של הילד, פונים גורמי השיפוט והטיפול אל האשה באופן אוטומטי, כברירת מחדל שהיא, ככל הנראה, נכונה ומצדקת, בדרך כלל.

אך טבעי הוא, שאנחנו מתחילים להיות מודעים לבעיות מסוימות ולעוולות ספציפיים ולפעול נגדם באורח נחרץ רק אחרי שאנחנו כבר סובלים מהם. אנשים מצטרפים לפעילות אקטיבית ולמאבקים ציבוריים בנושאים של ילדים אוטיסטים, מחלת הסכרת, תאונות דרכים, מפולת-מניות, התעמרות של מוסד ממשלתי כלשהו, וכדומה, רק כאשר קורה להם משהו והם חווים זאת עצמם, ואז זה נוגע להם ברמה המיידית. המלחמה למסד את מעמדו ומקומו של האב במקום איתן במסכת ההורות לא יכול להתחיל כאשר מגיעים לבית-המשפט - שם כבר מאוחר מדי. בית המשפט הוא מקום שבו, כמו בחדר ניתוח, ניצבת המציאות במלוא אכזריותה, ובסכין חדה מנותחת הבעיה על פי המציאות הקיימת ועל פי הנורמות והחקיקה הקיימות, ולא על פי איזה שהן שאיפות ורעיונות אידיאליים. לכן יוצא זעם כה רב על שופטים והמערכת התומכת הסובבת אותם והקשורים למלחמה שבין ההורים.

המאבק לחיזוק מושג האבהות חייב להתחיל בגן הילדים, ולהימשך בבית הספר, בתיכון, בצבא ובתחום העבודה. בכל אחד משלבי החיים האלה חייבים להיות נוכחים התכנים, שעל פיהם הילד-נער-עלם-בחור-חייל-עובד הוא אדם שיהיה הורה במלוא מובנה של המלה, כך שהוא, בבוא היום, יהיה ויחוש בשוויון מלא בהורותו עם אותו אדם שאתו יבחר להקים משפחה. רק אז תהיה הצדקה מלאה לשינויה ולתיקונה של לשון החוק כך, שתתייחס אל שני ההורים כשווים.