התיקון לחוק ההוצאה לפועל פגע פגיעה אנושה בחרויות האזרח, והוא מהווה פתח לעבריינות מידע מהחמורות שעולות על הדעת. בו בזמן. התיקון החמיר עם החייבים תוך שהוא מתיימר גם להיטיב עימם, ואילו כלפי חייבי המזונות הוא החמיר הרבה יותר מחייבים אחרים למרות שבמקרים רבים מדובר בקורבנות ולא בעבריינים.

טל שחף

המאבק שניהלו ארגונים שוחרי זכויות אדם כנגד חקיקת "חוק המאגר הביומטרי" הוגדר לא פעם כמאבק כנגד הפיכת ממשלת ישראל לאח הגדול נוסח "1984" של ג'ורג' אורוול. אבל בשקט בשקט עבר חוק אחר בשנת 2008, שהפך את הממשלה לאח הגדול דה-פקטו. מדובר ברפורמה בהוצאה לפועל, אחת היוזמות היחידות שהצליח להעביר פרופ' דניאל פרידמן בהיותו שר המשפטים, בסיועו הנלהב של פרופ' מנחם בן ששון, שהיה אז יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. שנים ארוכות נמשכו המאבקים סביב החוק הזה, למשל בעניין שכר הטירחה של עורכי הדין או התנגדותה של סיעת ש"ס, אבל פרטיות האדם, כבודו וזכויותיו? אלה לא עמדו במרכז הדיונים.
הרפורמה בוצעה באמצעות תיקון מספר 29 לחוק ההוצאה לפועל משנת 1967, אשר הוציא את לשכות ההוצאה לפועל מאחריות הנהלת בתי המשפט, מיזג אותן עם המרכז לגביית קנסות של משרד המשפטים והקים את רשות האכיפה והגבייה שבאחריות משרד המשפטים. כדי לחלץ את מערך האכיפה של המדינה מהדישדוש וחוסר היעילות שבו היה שרוי, התיקון לחוק ההוצל"פ העניק לרשות כלי אכיפה דרקוניים וסמכויות רבות חדשות, שהן הן המרכיב, המסכן את חירות אזרחי המדינה.

רוחב לב מסויים

המחוקק התהדר מאז ומתמיד באיזון שבחוק ההוצאה לפועל, ובהגנה על חייבים, שאין ביכולתם לשלם את חובם, אולי כדרך למרק את המצפון על רקע הסמכות שניתנה לנגוש בחייבים. גם בתיקון הנוכחי ניכרת הגישה הזו, וכך  צמצמו את האפשרות להשליך לכלא חייבים (ממילא סנקציה שהוכחה כבלתי יעילה לגביית כספים), הקפידו על חובת התרעה לפי ענישה ואפילו קבעו שאין לעקל תרופות וציוד הכרחי, שעלותו ממילא נמוכה. רוחב הלב כלפי החייבים מתבטא בעוד כמה נקודות שוליות בתיקון לחוק, ובגישה הכללית, שמעניקה לרשם ההוצאה לפועל סמכות לרחם על החייב אם תנוח עליו הרוח באותו יום. זכויות אמיתיות לחייב אין בחוק החדש.

אכיפה בלתי מידתית

מול צד ההקלה על חייבים, שניתנו במשורה, תיקון 29 לחוק ההוצל"פ עמוס בסנקציות חדשות ומרחיקות לכת: ביטול רישיון נהיגה או מניעת חידושו, מה שעלול לשבור את מטה לחמו של חייב, איסור על החייב להיות בעל תפקיד במועצת מנהלים של חברה או בעלים של חברה או אפילו להקים חברה חדשה ושורה של אמצעי התעללות לשמם, שכל מטרתם הפעלת לחץ על החייב: ביטול כרטיס האשראי שלו, קביעה כי הוא לקוח מוגבל במתן צ'קים, עיכוב יציאתו מהארץ, מניעת דרכון חדש או ביטול דרכון קיים.
 
אם הכלים האלה נראים מוכרים, זה לא במקרה: כלים דומים עומדים לרשות בית הדין הרבני במטרה לאכוף מתן גט של אחד מבני הזוג למישנהו. האם חייב, שאין ידו משגת לשלם חוב מנופח ובלתי צודק דומה לסרבן גט, שיכול ללא כל בעייה להסכים לתת גט והכל תלוי רק ברצונו הטוב? המחוקק והארגונים, שלחצו עליו בעניין זה, כנראה חושבים שכן. מידתיות היא כנראה ערך נכחד בכנסת ישראל.

כלי האכיפה הם רק חלק מחוסר האיזון, שמאפיין את החקיקה הזו. כי התיקון לחוק ההוצל"פ מעניק סמכויות נרחבות לחדירה לפרטיותו של החייב, אפילו מבלי שהוא נדרש לחתום על ויתור על סודיות כפי שהיה לפני כן. די בכך שרשם ההוצאה לפועל זימן את החייב והתרשם שהלז נמנע לשווא מתשלום, ומייד הוא יכול להורות על קבלת כל מידע שקיים אודות החייב: מקום מגוריו ומקום עבודתו, הכנסותיו מעבודות וממקורות אחרים, כל פרטי חשבון הבנק שלו, כל פרטי חשבונותיו בחברות האשראי ובחברות הביטוח, הלוואות, קרנות, חסכונות, השקעות, ערבויות, נכסי הנדל"ן שלו מכל סוג, תיקים משפטיים ופסקי דין שהוא מעורב בהם, כל פרטי החברות שהוא קשור אליהן אם כעובד, אם כמנהל ואם כבעלים, כלי הרכב מכל זוג שרשומים בעלותו, כניסותיו ויציאותיו מהארץ, הוצאות החשמל, המים, הטלפון, הפלאפון, הכבלים והאינטרנט שלו.
 
את המידע הזה מקבל רשם ההוצאה לפועל משורה ארוכה של גופים שחייבים על פי חוק למסור את המידע עם קבלת דרישתו: משרד הפנים, רשות הרישוי, משרד התחבורה, הרשות המקומית, המוסד לביטוח לאומי, חברת החשמל, חברת בזק, חברת השידורים בכבלים, חברת השידורים בלוויין, כונס הנכסים הרשמי, רשם החברות, מינהל מקרקעי ישראל, חברות כרטיסי אשראי, הבנקים, חברות ביטוח והנהלת בתי המשפט. בכלל, בכנסת עבדו שעות נוספות כדי להבטיח, שכל הגופים יהיו מקושרים לרשות האכיפה והגבייה בתקשורת מחשבים, וכך אפשר לרסק חיים של אדם בלחיצת כפתור במקלדת פשוטה.

פגיעה קשה באזרח וסכנת דליפה חמורה

אין בחוק הישראלי אח ורע לחדירה כה מרחיקת לכת לפרטיותו, חירותו וכבודו של האזרח, אפילו אם מדובר באדם שחייב כסף. מדובר בתיקון מסוכן, שחוצה ללא אבחנה את סף המידתיות באשר לכלים, שנכון וצודק להשתמש בהם כדי להקפיד על זכותו של אדם אחר לקניינו. הזכות לכבוד האדם וחרותו נרמסת כאן ברגל חקיקה גסה. אדם, אם נקלע למצב בו הוא חייב כספים למאן דהוא, הופך להיות אבק אדם. כל אורחות חייו, רכושו, תוכניותיו וחסכונותיו הופכים להיות נחלת נושיו, ואין זועק (חוץ ממנו).
 
וחמור אף יותר: מרגע שניתנה היכולת לפקיד ממשלתי להגיע למידע, הדרך לדליפת המידע אל גורמים אינטרסנטיים ועברייניים - קצרה. הסעיפים בחקיקה המתייחסים לאבטחת המידע - מגוחכים בחוסר יעילותם. מכיוון שהכסף יענה על הכל ומכיוון שקיימת כיום אפשרות טכנית לחשוף כל מידע על אדם, חזקה שבמוקדם או במאוחר יעשה בה שימוש לרעה, תמורת שלמונים, ואפילו כשמדובר באדם תמים שאין כל חוב לפיתחו. ארגוני חירות האזרח נרדמו כאן בשמירה, ואולי נכנעו ללחצים כבדים מכפי יכולתם, בעיקר מצד נציגי "זוכים" עתירי ממון, שתדלנים ויחצ"נים.

חייבי מזונות אסקופה נרמסת

בכל הדיון המתמשך הזה, עניינם של חייבי המזונות לא עלה לשיח הציבורי. אפשר היה לחשוב שהמחוקק לא עסק כלל בעניין חובות מזונות, אבל מעיון בחוק מתברר כי היה מי שניצל את החקיקה כדי להחמיר עוד יותר את האמצעים המופעלים כנגד חייב בתשלומי מזונות.

ראשית, בניגוד לכוונת החקיקה הכללית, לא הוטלו מגבלות על סמכות המאסר של חייבי מזונות. על פי החוק המתוקן ניתן גם היום לאסור חייב מזונות למשך 21 יום בלי להידרש לחקירת יכולתו הכלכלית, והתיקונים שמצמצמים את סמכות המאסר אינם חלים על חייבי מזונות. אבל בנוסף לזה, הסמכויות החדשות, שניתנו להוצאה לפועל כנגד חייבים, חמורות אף יותר כשמדובר בחייבי מזונות. כך למשל, הסמכות לסנקציות כי שלילת רישיון נהיגה, דרכון, כרטיס אשראי וכו', חלות על חייב רגיל רק במקרים בהם בדק ראש ההוצאה לפועל וקבע כי מדובר ב"בעל יכולת המשתמט מתשלום", וגם אז בכפוף למתן התרעות ולסכומי מינימום. אצל חייב מזונות אין כל מגבלות על על הרשם, והחייב משול לאסקופה נרמסת תחת כובד עולו.
וזה אינו הכל. לאורך החוק כולו שזורה החמרה מרושעת במיוחד כלפי חייבי מזונות. כך למשל, חל איסור לכלוא חייב אם הוא בן משפחה של הזוכה (בן זוג, ילד, הורה) למעט חריג אחד: כשמדובר בחייב מזונות. כך למשל, מותר לעקל נכסים של חייב מזונות, אפילו נכסם מסוג שחל איסור לעקלם בחובות אחרים, כמו למשל נכס "שאינו ניתן לעיקול לפי כל דין", כספים המגיעים לחייב שאינו עובד בשכר ועוד. כך למשל, החוק מתיר לפתוח מיידית בהליכי ביצוע פסק דין בעניין מזונות, לעומת חובת המתנה של 30 יום בחובות מסוגים אחרים. כך למשל, רק בחוב מזונות חלה הצמדה אוטומטית של גובה העיקול ממשכורת החייב וסכום העיקול מתחדש גם הוא אוטומטית לפי סכום החוב המעודכן.
בו בזמן, החוק דווקא מייטיב עם זוכות מזונות, לעומת זוכים מסוגים אחרים. כך למשל, לזוכה בכספי חוב מזונות יש עדיפות על זוכים אחרים, והסכומים שייגבו ישולמו קודם כל לאגרות לקופת המדינה (כמובן..), לאחר מכן לחשבון חוב המזונות, ורק לאחריו לשאר הזוכים אם יש כאלה. וכך למשל, זוכה בתיק מזונות אינה חייבת בתשלום שכר טירחת עורך דין על פי תעריף לשכת עורכי הדין (כמו זוכים אחרים), והיא תשלם שכ"ט לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל.

תשלומי מזונות בלתי צודקים

יכול אדם מן היישוב לומר לעצמו: חוב מזונות לילדים הוא עניין חמור הרבה יותר מחוב לשותף עיסקי או חוב לבעל הדירה, ולכן יש מקום לכפות את תשלום החוב בכל חומרת הדין. יש מקרים, ואכן, יש מקרים שבהם אב בעל אמצעים משתמט מחובותיו ומדובר בעוול משווע שיש למונעו. אבל מי שמקיש מכך לגבי כלל המקרים מתעלם מהבעיה הכרוכה בתשלומי המזונות בישראל: הדרך בה מחושבים המזונות כיום עושה חוסר צדק במקרים רבים.

כידוע, חוק ההוצאה לפועל בא לשמור על קניינו של אדם, הוא ה"זוכה". אבל  במקרה של תשלום מזונות - בגלל החקיקה הלקויה והמצב האנכרוניסטי השורר בתחום זה - כלל לא ברור שהסכומים שנפסקו הם אכן קניינו של האדם בצדק. שלא כמו הלוואה בבנק או חוזה מסחרי, שבהן קל לפסוק מי חייב כסף למי, בתחום המזונות קורה לעיתים קרובות, שאדם דל אמצעים נדרש לשלם מזונות בסכום, העולה על הכנסתו הכוללת וגם במקרים רבים אחרים המזונות המשולמים אינם הוגנים. המערכת כולה מודעת לזה, נעשים נסיונות לשנות את זה, אבל בינתיים זה עדיין המצב.

במצב כזה, להעניק להוצאה לפועל סמכות מרחיקת לכת לחדירה לפרטיותו ורכושו של חייב המזונות, זה להוסיף חטא על פשע. מערכת אכיפה היא צודקת, כאשר החוק שהיא משרתת צודק. בתחום המזונות הצדק לא נעשה, ואכיפתו היתרה של חוסר צדק כזה היא עניין הזועק לשמיים. במיצב הנוכחי, אסור להחמיר עם משלמי מזונות חסרי יכולת כלכלית ועל המדינה להתערב ולסייע לילדיהם כפי צרכם.

לתקן את חוק המזונות

בתחילת 2007 פנתה האגודה לזכויות האזרח ליו"ר ועדת החוקה פרופ' בן ששון והתריעה כי ההצעה מהווה פגיעה בפרטיות החייב, והיא מהווה "פתח להעברה מאסיבית של מידע אישי ורגיש אודות החייב לידי גורמים פרטיים, ללא אפשרות פיקוח על השימוש הנעשה בו" וגם "פתח לפשפוש בהרגלי צריכתו של החייב, להתחקות אחר אורחות חייו ולפגיעה בכבודו".
כמו כן התריעה האגודה לזכויות האזרח שכלי האכיפה בחוק "פוגעות מעבר לנדרש בזכויות החייבים", וגם "פוגעות בצורה משמעותית בחירותו של החייב". למותר לציין שמרבית ההמלצות של האגודה לזכויות האזרח נידחו כלאחר יד.

את התיקונים של האגודה לזכויות האזרח עדיין לא מאוחר להכניס. מי שדמותה הדמוקרטית והאנושית של מדינת ישראל חשובה בעניו חייב לחזור למחוקק, ולהביא לתיקון נוסף של החוק שיכניס בו מידה מסויימת של מידתיות.